מהי הידרוטרפיה?
נכתב על ידי ד"ר ישעיהו הוצלר, ענת חכם וטוביה סטוצינר

שחיה נחשבה מאז ומתמיד לאחד מענפי הפעילות הגופנית המועילים ביותר לאדם מבחינה בריאותית (1). תרומת הפעילות הגופנית במים לאדם, עולה לעין שיעור כשעוסקים בשיקום תפקודים שנפגעו. התכונות הייחודיות של המים שיפורטו במאמר זה, מאפשרות לנצל את התכונות החיוביות של פעילות גופנית (לשרירים, לרקמות הרכות, למערכת הנשימה ולתפקודי מערכות פנימיות כמו הלב והכליות), בלא לשלם את המחיר הכרוך בכך בעת פעילות מוגברת ביבשה (כגון שחיקת שרירים ורקמת חיבור).
‎פעילות טיפולית במים מוכרת מאז התקופה העתיקה, בעיקר במסגרת השימוש במרחצאות ביון וברומי. בתקופת הרנסאנס חזר השימוש במרחצאות לבריאות באירופה ובשנת 1697 הוכנס השימוש במילה הידרותראפיה לספרות המדעית על ידי סיר ג'ון פלויר, אשר תיאר את ההשפעות חיוביות והשליליות של שימוש במים חמים וקרים (1,2,3). באותה תקופה התפרסמו גם כתביו של הרופא היהודי הדגול, הרמב"ם, אשר המליץ לכל אב להורות את השחייה לבנו. במאות ה- 18, וה- 19 פרח השימוש בהידרותראפיה באירופה, בעיקר במסגרת התפתחות האורתופדיה והטיפול במחלות רוימטיות, ואילו בראשית המאה העשרים כבר נכתבו הספרים הראשונים שמתעדים את השימוש המודרני בהידרותראפיה (5). בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה ה- 20 הופיעו מספר טכניקות טיפוליות ייחודיות העושות שימוש במים לבעלי פגיעה במערכת הנוירומוסקולארית(6-9) . בעשור האחרון חלה פריחה מחודשת של השימוש במים לאוכלוסיות מגוונות, באופן טיפולי ומניעתי. גדל באופן משמעותי המספר של בריכות טיפוליות (בארה"ב הוא מגיע למספר אלפים ובארץ למפר עשרות), והתפרסמו מחקרים חדישים על השפעות השימושים הטיפוליים באוכלוסיות שונות (10). בישראל התפרסם לפני כשנה הספר על שיקום במים (11). בספר שנכתב על ידי טובי המומחים בארץ, פרקים העוסקים בעקרונות הכלליים של השיקום במים וביישומים ייחודיים לאוכלוסיות יעד שונות: בעלי ליקויי יציבה, פגיעה מוחית, אירוע מוחי, קטיעות, ליקויי ראייה ועוד.


‎תכונות המים
‎למים תכונות ייחודיות ביחס לאוויר בו נעשית מרבית הפעילות הגופנית של האדם. בהמשך יפורטו תכונות אלה ומשמעותן הטיפולית באוכלוסיות שונות (10,12).

‎1. יכולת הציפה: היתרון הבולט של פעילות במים, הוא עיקרון פיסיקאלי הנקרא יכולת הציפה. עיקרון זה בא לידי ביטוי בחוק ארכימדס: "כאשר גוף שקוע בתוך נוזל במנוחה, הוא צפוי להדחף כלפי מעלה ביחס שווה למשקל של הנוזל מתחתיו". עקב ההבדל בין המשקל הסגולי של המים (1.0) לבין ממוצע המשקל הסגולי של גוף האדם (0.974), משתחרר במים הגוף ממשקלו בהתאם לעומק המים בהם הוא שקוע. לפיכך, כאשר גוף שקוע במים, הלחץ על עמוד השדרה ומפרקים אחרים מופחת באופן ניכר (ב- 90% בשקיעה עד הצוואר, 40% בשקיעה עד המותניים). דבר זה מאפשר לעסוק בחיזוק של שרירים בלא לשלם את המחיר של שחיקת רקמות חיבור ברצועות ובגידים. כך ניתן לשקם במהירות יחסית פגיעות ברקמה הרכה, ולהפעיל נפגעים במערכת הנוירומוסקולרית שאינם יכולים להפעיל את שריריהם לנוכח כוח הכובד ביבשה. הכוח הפועל במים כלפי מעלה (כוח הציפה) מבטא מכפלה של צפיפות הנוזל בעומק המים מתחת לגוף השקוע ביחס לשטח הפנים של הגוף. לכן, פעילות במים במצב אופקי (שכיבה) מאפשרת ניצול מרבי של יכולת הציפה. תנועה שמתבצעת במישור האנכי, גורמת להתנגדות קטנה יותר מזו המתבצעת במישור האופקי, שכן אז שטח הפנים עליו פועל כוח הציפה קטן, ואילו כוח הכובד נותר זהה.


‎2. התנגדות המים: הקשרים בין מולקולות המים (צמיגות המים) יוצרים התנגדות לתנועה, שתכונותיה תלויות במהירות התנועה, בשטח הפנים של הגוף בתנועה ובעומק שקיעתו. שימוש מבוקר בשלושת המרכיבים הללו מאפשר מדרג של התנגדויות לכוח השרירים, בלא להזיק לשרירים על ידי עומסי יתר בזמן תנועה חופשית באוויר. הגדלת שטח הפנים יתאפשר, למשל, על ידי שימוש בקרשי ציפה בניגוד לתנועת כיווץ השריר. שינוי עומק השקיעה מתאפשר על ידי מעבר הדרגתי ממים רדודים למים עמוקים. תכונות אלה מנוצלות בעיקר במצבים של פגיעה בעצמות או ברקמות רכות, עם התוויות נגד נשיאת משקל.

‎3. לחץ הידרוסטטי: הלחץ בתוך המים גדל ככל שעומק השקיעה גדל, ביחס של ממ' כספית 1 לכל 1.36 סמ' של עומק המים. לפיכך ככל שעומק השקיעה גדל, כן הלחץ על מעטפת הגוף גדל. לתכונה זו חשיבות מיוחדת בהקשר לפעילות רקמת הריאות וכלי הנשימה, שכן היא מגדילה את ההתנגדות לזרימת האוויר באברי הנשימה בכ- 60% בשקיעה עד גובה הצוואר בתוך מים. כתוצאה מהגדלת ההתנגדות לזרימת האוויר נוצר צורך בהגדלת הפעולה השרירית של הסרעפת והשרירים הבין-צלעיים, בעיקר לביצוע פעולת הנשיפה. פעילות מוגברת זו מהווה אימון ספציפי של שרירי הנשימה שחשיבותו גדולה במיוחד לבעלי הפרעות בתפקודי הנשימה, ובראשם חולי גנחת הסמפונות (אסתמה), בעלי ניוון שרירי ושיתוק מוחי.

‎4. זרימת המים סביב עצם נע: אופן זרימת המים סביב עצם (מים שקטים לעומת מים מתערבלים) נקבע בהתאם למהירותו, גודלו, שטח הפנים שלו וצפיפות המים. בתנאי מהירות גדולה ושטח פנים משתנה תגדל השכיחות של מים מתערבלים. יחד עם חום המים, מים מתערבלים מועילים להרפיה כללית, למיתון רפלקס המתיחה ויתר התגובות הבלתי רצוניות הנפוצות במצבי פגיעה נוירולוגית.
‎5. הולכת חום : מוליכות החום במים מהירה פי 25 מאשר באוויר. אחת הבעיות השכיחות בנפגעי מערכת העצבים המרכזית, היא רפלקס מתיחה מוגזם. רפלקס המתיחה גורם לתגובה בלתי רצונית ובלתי מותאמת לגירויים סביבתיים המתבטאת בפעילות יתר של סיבי שריר (היפרטונוס) ובכיווץ הדדי של שרירים אנטגוניסטים (Co-Contraction). שהות במים חמים מפחיתה ככל הנראה רגישותם של כישורי השריר ומאפשרת ירידה של הטונוס המוגזם